בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע תענוגות לפולין

בלי משים מתחולל בתודעה הישראלית שינוי תדמיתי של פולין, והיא כבר אינה נחשבת רק לבית קברות ליהודים ובית חרושת לקריסטלים בסלון. האומנם ורשה עומדת להיות ברלין החדשה?

תגובות

העדר הגדול ביותר של ביזונים ששרד ביבשת אירופה שוכן בפארק הלאומי של ביאלוביז'ה, בצפון-מזרח פולין. אוכלוסיית הביזונים כמעט נכחדה מן העולם במאה העשרים, אך כמה מאות פרטים הוחזרו בשנים האחרונות ליער הפולני, ותיירים בני מזל שמבקרים בשמורה זוכים לצפות בהם מלחכים עשב בקרחות היער. אף על פי כן, מעטים הישראלים שזכו לראות את החיה הענקית, שכן תיירים ישראלים כמעט אינם נוסעים לפולין. פולין היא עדיין כתם לבן במפת התיירות הישראלית. מבחינתם של רוב הישראלים, המדינה רחבת הידיים היא טריטוריה השייכת לסרטים על השואה ולספרי ההיסטוריה היהודית. כמעט עשרים שנה אחרי חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לפולין, השמות ורשה, לובלין ולודז' אינם נשמעים עדיין כשמות של ערים נורמליות, שאפשר לקנות בהן מכנסיים, לאכול גלידה או לצאת לטיול בפארק.

למעלה מימין: קובאס לקסה, הביתן הפולני בביאנלה בוונציה. למטה ומשמאל: תצלומים של שי איגנץ מתוך התערוכה הפולנית-ישראלית "שדים"

האם ורשה תיהפך אי פעם ליעד תיירות פופולרי לישראלים, כמו שנהפכה ברלין בשנים האחרונות? יש מי שמאמין שכן. השנה הנוכחית הוכרזה כ"שנת פולין בישראל", ובמסגרתה מתקיימים מגוון אירועים תרבותיים שנועדו להציג לישראלים את "פולין העכשווית והמתחדשת". בהדרגה מתרחב מעגל הישראלים שמתגברים על הסטיגמות והמשקעים ההיסטוריים ומגלים את קסמיה של התרבות הפולנית. הישראלים עדיין אינם נוהרים בהמוניהם לבתי הקפה של קרקוב, אך חיל חלוץ מצומצם פיתח התעניינות בפולין, שאינה קשורה רק למחנות השמדה, או לרכישת נדל"ן.

"בעזרת הכנה נפשית נכונה אתה יכול ליהנות שם מאוד", אומר אהרן כ"ץ, שמארגן טיולי תענוגות בפולין. "אפשר לעשות חיים בזיל הזול. יש עשרות ומאות אגמים. צימרים איכותיים. ארמונות וטירות. אתה מתחכך שם עם הסלבריטאים הפולנים ומרגיש כמו מלך. וגם האוכל - הוא כבר לא דייסות". כ"ץ עלה מפולין ב-1957 ושמר על זיקה הדוקה לתרבות הפולנית. אחרי שפרש מעבודתו כמורה, החל לנסוע לפולין ולארגן לשם טיולים. המוטו של אתר האינטרנט שלו הוא "טיול לפולין - לאנשים שאוהבים להתפנק".

"בדרך כלל אני משלב לאנשים ביקור במחנה ריכוז אחד", הוא אומר. "הרוב לא רוצים - הם היו כבר, או שהם פוחדים מזה. אבל בעיני זה מעצים את החוויה: קונצרטים, בילויים, ובאמצע מכה קטנה בראש. זה לא נורא. חיים עם זה". התנאי להנאה, בעיניו, הוא שינוי הגישה. "חייבים לעשות סוויץ' בראש ולהתנתק מהזוועות. נכון שפולין היא אתר קבורה ליהודים, אבל מי שבא מראש בגישה של אנטי - לא ייהנה".

"הישראלים פשוט מפסידים", אומרת לולה יפתח, שמארגנת גם היא טיולים לפולין. "הפולנים הם משהו לגמרי אחר ממה שחושבים בארץ. לכאן הגיע דור ממורמר, שעבר טראומה, אבל מספיק להסתכל על הדור שלפניו, כמו שמעון פרס. הם לא עצובים ולא ממורמרים. בפולין כל הזמן מחייכים, משוחררים, נעימים ונינוחים. הם גם מאוד מתורבתים. המון אדיבות. אין שם מתח, כי ממה הם צריכים להיות מתוחים? אף פעם לא הבנתי למה ניצולי שואה מוכנים לבקר בגרמניה ולא בפולין".

כשלוחצים חזק מדי

עשרות אלפי ישראלים אמנם ביקרו בפולין בשנים האחרונות; אלא שרובם המוחלט עשו זאת במסגרת "המסע לפולין" בבית הספר התיכון, שבדרך כלל מתמקד באופן בלעדי באתרי השמדה וזיכרון, ובדינמיקה החברתית הפנימית של קבוצות התלמידים העומדים לפני גיוס. וכך, במקום לחשוף את בני הנוער לפולין ולתרבותה, כמו כל טיול אחר, מגביר המסע את העוינות ביחס לפולין העכשווית.

"הביקורים התכופים ויצירת הקשר אחרי נפילת החומה דווקא חיזקו את העוינות לפולנים", אומר הההיסטוריון פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית. לדבריו, בשאלונים המחולקים לתלמידי תיכון שהשתתפו במסעות לפולין נמצאו יותר אמירות קשות נגד הפולנים מאשר נגד הגרמנים. "לפי מה שהילדים אומרים, 'האדמה הטמאה' היא פולין, ולא גרמניה. בעיניהם, הפולנים היו הפושעים העיקריים, והגרמנים רק סיפקו את הרכבות. זה נובע בין השאר מכך שהמחנות נמצאים בפולין. הילדים שחוזרים מפולין אומרים: עמדנו ובכינו. אני לא רואה את הנערים הישראלים מסתובבים בקורפירסטנשטראסה במערב ברלין, במקום שאייכמן ישב, ובוכים".

וכך, בעוד שהיחס לגרמנים עבר נורמליזציה מהירה בעשור האחרון, מתקשים הישראלים לסלוח לפולנים - עם שהיה נתון לכיבוש גרמני אכזרי. לדברי צימרמן, היחס הפרדוקסלי נובע גם מהזלזול בתרבות הפולנית שרווח בקרב יוצאי פולין עצמם. "ההיסטוריון יעקב טלמון אמר לי: 'אנחנו, היהודים מפולין, תמיד הסתכלנו מלמעלה למטה על התרבות הפולנית. ואילו אתם, הייקים, תמיד הסתכלתם על הגרמנים מלמטה למעלה'. לרוב יוצאי פולין יש עמדות עוינות ביחס לפולין. 'אנשי העדות' (ניצולי השואה) שנוסעים עם המשלחות של בתי הספר מחזקים אותן בדרך כלל עוד יותר".

בני נוער רבים חוזרים מפולין לאומנים יותר ורדופים יותר, אבל בעילאי הלפרן מירושלים עורר המסע תגובה אחרת לחלוטין: הוא פשוט החל להתעניין בפולין. כיום הוא דובר פולנית שוטפת ומתרגם ספרים מפולנית. "בשביל שישראלי יתעניין בפולין בהקשר לא 'שואתי', צריך לקרות משהו די מוזר", הוא מודה. "במקרה שלי, אני חושב שהיה בזה מרכיב כלשהו של התרסה. משהו באופי שלי גורם לי להתנגד כשלוחצים חזק מדי".

הלפרן, בן 24, התוודע לפולין במשלחת של התיכון שלמד בו. "זאת היתה משלחת כמו כל המשלחות: הדגש היה על המחנות, והזהירו אותנו שוב ושוב מהשיכורים של ורשה ומהפולנים האנטישמים שמחכים לנו בפינה. שלושה ימים אתה רק במחנות, ושאר הזמן אתה תקוע באוטובוס או במלון. אומרים לך מה לראות ומה לחשוב. הרגשתי שדוחפים לי לראש משהו לא נכון. וזה יצר בי רצון לברר עם עצמי מה החמצתי. התחלתי להתעניין, וגיליתי תרבות מרהיבה".

וכך, במקום ללמוד כלכלה או פילוסופיה הודית, החל הלפרן ללמוד פולנית באוניברסיטה העברית - שפה שאינה נלמדת ברוב האוניברסיטאות. בסוף השנה נסע לקורס באוניברסיטת ורשה ונשאר שם קרוב לחודשיים, גם אחרי סיום הקורס. "אין הרבה ישראלים שנחשפים לפולין בצורה ישירה, חוץ מאנשי עסקים וקצת מטיילים", הוא אומר. "רוב הפולנים שפגשתי לא ראו אף פעם יהודי, והיו מעטים שנתקלו בקבוצה של בני נוער ישראלים עטופים בדגלים. הם גדלו בסביבה שאין בה יהודים, ואני חידשתי להם המון. כשהתחלתי לדבר פולנית, גם אם רצוצה - זה יצר תקשורת ברמה אחרת".

הלפרן השתתף בסדנת תרגום של המכון הפולני, ולאחרונה השלים את תרגום הרומאן "לובייבו" של הסופר הפולני הצעיר מיכל ויטקובסקי. זה ספר נועז, שעוסק בחיים ההומואיים בפולין של שלהי העידן הקומוניסטי. "פולנית היא שפה קשה, אבל אני מאוד אוהב אותה", הוא אומר. "יש לה תדמית של שפה מכוערת, אבל זאת שפה נפלאה ועשירה מאוד".

הלפרן מציין את הפער בין הסקרנות העצומה של צעירים פולנים כלפי ישראל לבין אדישותם של הישראלים ביחס לפולין. "באוניברסיטה העברית יש קורסים של מרצים פולנים, ולפעמים משתתפים בהם שני סטודנטים. זה מביך, בהתחשב בכך שבפולין יש התעניינות כמעט מגוחכת בישראל וביהדות. זה נהפך שם למין אופנה". בכלל, האופי הפולני מצא חן בעיני הלפרן. "יש בהם משהו מאוד אמיתי. הרגשתי שלאנשים שם יש רעב עצום להיפתח ולהכיר את העולם", הוא אומר. "בדור הצעיר במערב אירופה יש מין תחושה של שעמום. בפולין יש דווקא תחושה של רעב לדעת ולהכיר".

עוד לא לגמרי הושחתה

עילאי הלפרן אינו היחיד שהתרשם מאותה ראשוניות שכבר נעלמה במערב אירופה. "יש בוורשה משהו נורא עצוב, וחלק מהאנשים כאילו עדיין לא הסתנכרנו עם החופש", אומר ברק היימן, בימאי ומפיק סרטים תיעודיים. "מצד שני, הדור הצעיר מכניס לעיר הכבדה הזאת המון אנרגיות, שמתפרצות החוצה בווליום גבוה".

היימן ביקר לראשונה בוורשה לפני כשנה, לצורך הקרנת סרטו "גשר על הוואדי". מאז נסע עוד חמש פעמים, ופגש שם את בת זוגו. "ורשה מלאה בניגודים", הוא אומר. "רוב העיר נחרבה כליל במלחמה, אבל זה דווקא הופך אותה למין מנהרת זמן בין תקופות. הבר הכי מגניב בוורשה נמצא בערך חמישים מטר מגטו ורשה. אתה נמצא בבר הכי קול, עם הבחורות הכי יפות, בתחושה הכי נעימה. ואז אתה יוצא החוצה ואומר: רגע, אתמול הייתי כאן כשלקחו אותי לראות את האנדרטה של גטו ורשה. זה מטורף, ויש בזה משהו מצמרר, אבל לדעתי זה גם יפה: מין ניצחון של השפיות ושל הטוב על הרע".

גם הצלם שי איגנץ נסע לפולין במסגרת תוכנית של חילופי אמנים, נשבה בקסמה של הבירה וחזר אליה שוב. את עבודותיו מוורשה הוא מציג עכשיו בתערוכה "שדים" במוזיאון בת ים - תערוכה משותפת של אמנים פולנים וישראלים. בוורשה הוא צילם דיוקנאות בסטילס, וגם שני סרטים שבהם נראים גבר צעיר ומדריכת תיירים שבחברתם סייר בעיר.

"בתור חומר גלם, יש בוורשה משהו שמאוד מסקרן אותי", אומר איגנץ. "בפעם הראשונה נסעתי לעשרה ימים, ואז ראיתי שאני צריך יותר וחזרתי לעוד שבועיים. הרבה אנשים שאלו אותי 'מה יש לך לחפש בוורשה?' אבל היא עיר מדהימה. היא כבר לא נראית לגמרי מזרח-אירופית, אבל גם לא נעשתה לגמרי מערבית. פראג, למשל, נורא תיירותית ומקושטת. ורשה אמנם הולכת ונעשית קפיטליסטית, אבל היא עדיין לא לגמרי הושחתה. האנשים לא נחמדים מדי, ויש מין בלגן ארכיטקטוני שמעניין אותי".

המכתב של יאיר לפיד

הגבול בין גרמניה לפולין עובר ב"בית אסיה" ברחוב ויצמן בתל-אביב. בקומה השנייה של הבניין שוכן הסניף התל-אביבי של "מכון גתה", המוסד שמפעילה ממשלת גרמניה לצורך הפצת התרבות הגרמנית ברחבי העולם. לא מעט צעירים תל-אביבים מגלים עניין בגרמניה ובשפתה, ולקורסים במכון יש ביקוש תמידי. למטה, בקומת הקרקע, פועל "המכון הפולני", המבקש להפיץ את תרבות פולין ומורשתה הלאומית. כמו ב"גתה", גם שם יש קורסי שפה וספרייה. אבל לעומת השכנים מלמעלה, שמונת הפולנים והישראלים שמפעילים את המכון הפולני צריכים להתאמץ יותר כדי למשוך אליהם את הקהל המקומי.

"את רוב הפעילויות אנחנו מכוונים החוצה. לכאן, למכון, באים בעיקר היהודים הפולנים הזקנים, שהם זן הולך ונכחד", אומר ירון בקר, מתאם התוכניות החינוכיות של המכון הפולני. התוכניות הללו מיועדות בעיקר למדריכים של מסעות בני נוער. הן נועדו לחשוף את המדריכים להיסטוריה הפולנית ולתולדות יהודי פולין. "לפני ארבע שנים, יאיר לפיד פירסם מכתב שכתב לבן שלו, שנסע לפולין. הוא כתב לו שיסתכל על הפולנים ברחוב ויידע שגם אז הם חיו את חייהם כרגיל בגיא ההריגה של היהודים. המכתב הזה נורא עיצבן אותנו. ב-1942 היה בפולין טרור נאצי. פולני שיצא לרחוב לא ידע אם הוא יחזור הביתה. לכן גיבשנו את התוכנית, בתקווה לשנות את הגישה של חלק מהמדריכים".

בקר עצמו חי בישראל מאז היה בן 16. הוא נולד בסיביר להורים קומוניסטים-יהודים-פולנים, שברחו לאחר הכיבוש הנאצי לברית המועצות. עם תום המלחמה הם חזרו לרפובליקה העממית הפולנית כדי "לבנות את הסוציאליזם". ב-1957, לאחר חשיפת פשעי הסטאליניזם, עזבו את פולין ובאו לישראל. בקר התחנך במוסדות השומר הצעיר והיה פעיל שמאל, עיתונאי ומרצה לפילוסופיה. הוא לא נטש מעולם את הזיקה לתרבות הפולנית. "יש לי חברים שהתכחשו לתרבות הפולנית, אבל אותי התרבות הזאת חיזקה", הוא אומר. "פולנית זו השפה שבה למדתי לנסח את מחשבותי. אני מדבר פולנית כי זה אני". בשנים האחרונות התגברה אהבתו לתרבות הפולנית. "חזרתי לפולין בפעם הראשונה ב-1983 והרגשתי קשר אותנטי לתרבות הזאת, כאילו זאת התרבות שלי. ככל שהתרבות הישראלית נהפכה לתת-תרבות, אני מאמץ יותר את תרבות העבר שלי, את השירה של אדם מיצקביץ' ושל יוליאן טובים".

בקר הוא אחד המומחים היחידים בישראל לפילוסופיה הפולנית, ובעיקר לפילוסוף לשק קולקובסקי. "יש מסורת פילוסופית פולנית, שניכרת בה השפעה של הפילוסופיה הגרמנית", הוא אומר. למרבה הצער, רפובליקת הספר הישראלית לא התייחסה ברצינות יתרה להגות הפולנית. השירה הפולנית של ויסלווה שימבורסקה, צ'סלב מילוש וזביגנייב הרברט אמנם נהנית בישראל מפופולריות מרשימה, אך רומאנים ויצירות הגותיות כמעט לא תורגמו.

התווית של הפולנייה

"כשהגעתי לישראל, הופתעתי לראות כמה סטריאוטיפים יש על הפולנים", אומרת אגניישקה קופיצ'ינסקה, סגנית מנהלת המכון הפולני, שחיה בישראל כבר שבע שנים. קופיצ'ינסקה התאהבה בישראל, חיה עם ישראלי ומדברת עברית שוטפת. אך בדרך נאלצה להתגבר על כמה מחסומים מצד הישראלים שהיא פוגשת. נוסף על משקעי השואה, התברר לה שעצם המלה "פולני" נתפשת בישראל כמין בדיחה. "כשבאתי לפה הייתי ממש בדיכאון: כולם סיפרו לי בדיחות על פולניות. פולין נחשבה כאן למשהו ישן, כמו קריסטלים בסלון. לקח לי זמן להבין שהבדיחות האלה בעצם לא מתייחסות לפולניות כמוני, אלא לטיפוס מסוים של נשים ישראליות. וכשפגשתי פולניות בישראל התחלתי להבין מאיפה זה בא".

בקר מסכים. "כשאומרים בישראל פולני, אני לא חושב שמתכוונים באמת לתרבות הפולנית, אלא בעצם לאשכנזים זעיר-בורגנים", הוא אומר. "זאת תווית שיש לה קשר לזהויות ישראליות מסוימות, אבל אין לה קשר לתרבות הפולנית. העניין הוא שהמעמד הבינוני, יוצאי המשפחות הפולניות, דווקא אימצו את הסטיגמות האלה בהומור עצמי. הם גדלו בשלילת 'הגולה הדוויה', ומבחינתם מה שמוגדר כפולניות היה משהו מעוות. אבל הסטיגמה הזאת מעצבנת מאוד, כי היא מונעת מבט הרבה יותר עמוק ומורכב".

קופיצ'ינסקה, על כל פנים, מרגישה בשינוי בשנים האחרונות. "לפני כמה שנים, אנשים שדיברתי אתם ממש התביישו להגיד שיש להם קשר עם פולין", היא אומרת. "בשנתיים האחרונות פתאום זה יוצא, בעיקר בגלל ההצטרפות שלנו לאיחוד האירופי. יש שינוי, ופתאום אנשים מתחילים לזרוק משפטים בפולנית".

בסופו של דבר, קופיצ'ינסקה סבורה שיש דמיון בין האופי הפולני לאופי הישראלי. "אני חושבת שזה קשור לבלגן", היא מסבירה. "אנחנו מאלתרים, ספונטניים. הרבה אנשים אומרים לי: אני מרגיש שם כמו בבית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו