מוסקבה בימי המגפה: "פוטין אומר שאין קורונה" - מוסקבה ורוסיה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסקבה בימי המגפה: "פוטין אומר שאין קורונה"

לכתבה
Alexander Zemlianichenko / AP

מי נוסע לחו"ל כשבחוץ משתוללת קורונה? מצויד במסכות, כפפות ושלוש שכבות ביגוד - און משען יצא למוסקבה שם גילה מאבק של ממשלת רוסיה על התודעה של תושביה

11תגובות

13:20. אני מחכה מורעב בשער כמה דקות לפני הזמן. ביום רגיל אני נותן לבורדינג להתחיל ואז מגיע בנחת אחרי 20 דקות, אבל הבנתי שרשות שדות התעופה אסרה על כריזות, משהו הגיוני דווקא, על מנת שלא תהיינה התקהלויות. אני הכי רעב בעולם, ועוד באתי בזמן. יש לי טקס קטן בכל טיסה לחו"ל: לפני הטיול אני אוכל ארוחת ילדים בבורגר ראנץ׳ בשדה התעופה. אל תשאלו למה, זה ככה כבר שנים. משהו של לשחרר. בסוף היום אני שף בתל אביב, אני שם לב מה שאני אוכל, אבל יאללה - חופשה.

כשהגעתי למסדרון האוכל חשכו עיניי. כל הדוכנים לרבות בורגר ראנץ׳ סגורים. הדבר היחיד שפתוח זה מזנון שמגיש סנדוויצ'ים ארוזים, לא משהו לבזבז עליו זמן, כסף וקלוריות. בסדר, נסתדר כבר במטוס. נקנה גם אוזניות ונחליף סט כפפות כדי להגיע נקי למטוס, מי יודע מה היה פה לפני.

"פאק איט, הכל ברוסית!!", יושב במטוס ומתבייש שדיברתי בקול, אבל לקח לי בערך שנייה להבין את זה שלא שומעים כלום מבעד למסכה ואני הישראלי היחיד על המטוס בדרך למוסקבה. איזה בנאדם עוזב את הארץ בזמן הזה? רק לפני יומיים שמעתי את ליצמן מגמגם ואתמול כבר לא קיבלנו אורחים בדוכן הבורגר שלי. מי יודע מה יהיה אבל אני כבר פה, עם מסכה.

לאורך כל הטיסה ישבתי ליד חולה מספר 102, זיהיתי אותו, הוא היה מוזר, משתעל שיעול יבש (אני מניח שזה בין כחכוח לנשימה כבדה, אין לי מושג אני לא רופא אף אוזן גרון) והאף שלו היה אדום, זה חלק מהסימפטומים! כל פעם שהוא השתעל היתה דממה חרישית במטוס, נשבע שראיתי שיח מתגלגל במורד המעבר וקול חריקת המטוס דימה צרצרים, איזה מזל שבאתי עם מסכה והחלפתי כפפות.

18.00, מוסקבה.

עברתי את הבדיקה הביטחונית בקלילות של איילה. בחיים הקודמים שלי ביליתי הרבה בעמדות כאלו. אחרי שיחה קצרה באנגלית ושפת הסימנים עברתי את ביקורת הגבולות ופגשתי את סטייסי, ישראלית לשעבר שעכשיו גרה במוסקבה, ביום יום היא עוסקת בציור ועיצוב אבל בימים הקרובים היא תראה לי את מוסקבה. היא זיהתה אותי לפני שאני אותה, טוב - אני הייתי היחיד בכל שדה התעופה של מוסקבה עם מסכה אז זה היה די ברור. כשנפגשנו, שאלתי אותה אם היא לא מודאגת מקורונה, בתגובה היא ענתה: "פוטין אומר שאין קורונה, אבל ברוסיה אין הרבה דברים אז טוב שבאת מוכן". החלפתי כפפות ועשיתי מסז' לידיים עם אלכוג'ל. חלקתי קצת עם סטייסי כי אני בנאדם נותן, כזה אני.

תיירות סיניות במוסקבה
Oleg Elkov / Shutterstock.com

"סך הכל נעים פה", שחררתי בזמן שאני מדדה אחרי סטייסי, בקושי יכול לזוז, כשאני חמוש בגטקס, מכנסיים, חולצה תרמית, מעיל ארוך, צעיף וכובע שנשאר לי מטיול סקי. אני מרגיש כמו פחזנית שנשברה מרוב מילוי. כשיצאנו לרחוב החלפתי מסכה, החדשה פחות לוחצת לי על האף ואפשר לדבר איתה. סטייסי ואני צועדים למוזיאון במרכז העיר. "מוסקבה היא עיר של מונומנטים", היא אומרת. "בין אם זה פסלים, כיכרות או ארכיטקטורה אריסטוקרטית".

מוסקבה בנויה כמו תכשיט, הכל גדול וראוותני ומגמד. כשאתה עומד מול הפסל של טולסטוי אתה באמת מבין כוחה של כתיבה מהי. חצינו את נהר מוסקבה ובמעלה הגשר שם באמצע, עמד אדם על הקצה מחזיק שלט ברוסית. שאלתי את סטייסי מה כתוב שם , "די לשקרים" אמרה, "לפעמים אנחנו לא יודעים כבר מה נכון פה, שלשום סגרו את בתי הספר אבל בגלל שפעת". לשנינו היה די ברור שלא בשפעת מדובר, אבל התחושה שאני מקבל פה שונה מהרגיל.

לדברי סטייסי, מוסקבה ידועה בכך שתושביה הם לא האנשים החברותיים ביותר על כדור הארץ, אבל האופן בו אנשים מתנהלים עכשיו הוא מנוכר אפילו יותר. אולי זה בגלל שפוטין אומר שאין קורונה אבל בפועל נראה שרוסיה מנהלת קרב תודעתי עם תושביה.

הגענו למוזיאון. כבר בכניסה הבחנו בשער סגור למחצה, על אף שבאתר של המוזיאון אמרו שהכל פתוח ואף יכולנו לרכוש כרטיסים. בירור מהיר עם השומר החמוש בכניסה גורם לנו להבין שהמקום סגור היום לרגל "שיפוצים של הגלריה", לטענתו. כששאלנו מתי ייפתח הוא לא הגיב וחזר לקפוא מקור בבוטקה. במונית חזרה ראיתי חדשות מהארץ: 101 חולים התווספו מהרגע שעזבתי. האם הרשימה הזאת היא התחליף הפסימי למדד הכנרת? כל חולה שמתווסף מקרב אותנו צעד נוסף אל עתיד לא ידוע. כשסיפרתי לסטייסי על מספר החולים בישראל, היא שאלה את נהג המונית מה הוא חושב. הנהג הגיב בזלזול ואמר שיש שמועה שסיגריות עוזרות להרוג את המחלה, הוא מצידו, לא מודאג, הוא לא לקח סינים כבר חודש.

בעדכון מדברים על השבתה, שזאת מילה יפה לסגר, גם הבנתי שיש כמה ישראלים שתקועים בחו"ל בלי יכולת לחזור לארץ. וואלה זאת סטטיסקה רעה להיות בה כרגע. מצד שני, זה היה היום השני של הטיול ולא התכוונתי לתת לזה להרוס לי. הסנפתי קצת חדשות מדי פעם סתם בשביל להיות מעודכן, בדקתי את מדד החולים, החלפתי כפפות וסידרתי את המסכה שקצת לוחצת על האף. סטייסי בשלה. בלי כפפות ובטח בלי מסכה. "הקומנדו הרוסי", היא צוחקת.

הגעתי למלון וכבר הייתי עייף מכל היום הזה. הייתי במסעות קשוחים בעבר וגם יש לי היסטוריה של ביקורים ברוסיה, אבל בתכל'ס אם לא הקורונה היה אמור להיות מדהים.

בניית בית חולים לטיפול בחולי קורונה
HANDOUT/רויטרס

למחרת בבוקר הגעתי לפגישה שלשמה טסתי. אחרי קפה וכדור לכאב ראש (בגלל החימום, לא משהו אחר) העברתי ניגוב אלכוג'ל, שמתי מסכה וכפפות ויצאתי למונית. את סטייסי פגשתי שוב יותר מאוחר בגום, מתחם שפעם אכלס את השוק המרכזי של מוסקבה. גום עבר הסבה לקניון למותגי יוקרה ואוכל שלא פוסח על שום עושר נראה לעין. הפאר הוא בל יתואר. פסיפסים ענקיים ונברשות ענק שיורדות מהתקרה, עמודי אבן מסותתים שנראים כאילו נלקחו מתקופה אחרת ובין לבין - רק אנחנו היחידים שמטיילים בקניון הריק. כל החנויות פתוחות, המוכרים עומדים מחוץ לדלת ואין אנשים. "זה מוזר", אמרתי לסטייסי, "בפעם האחרונה שהייתי פה לא היה לי מקום לעמוד". סטייסי אומרת שיש חנות מקרונים ממש טובה בצד השני של הקניון ואפשר לאכול שם ארוחת בוקר. היא עצמה לא כל כך אוהבת מקרונים, אבל המקצוע מחייב.

זוג תיירים סינים עם ילדה עמדו בתור להזמין מקום לפנינו. הילדה הקטנה התערבבה בקהל ובאינסטינקט חמדמד התעטשה במרכז התור. לא עברו חמש שניות והתור כולו התפנה ברגע , כמו נלקח מקומדיה גרועה. הוריה ואני חלקנו מבט נבוך. הילדה המשיכה בשלה תוך כדי שהיא מצביעה על מקרון ורוד קטנטן. "אין קורונה פוטין אומר", סיננה לי סטייסי עם חיוך מרומז. 

באותו ערב ישבנו במלון. הכנתי לה ארוחת ערב כדי לחגוג את הפגישה המוצלחת ואת הטיול. היינו היום גם בשוק נפלא, בו קנינו פילימיני עבודת יד ופירות ים במחירים מצחיקים. בזמן שבישלתי ראינו כל אחד את החדשות בלייב מארצו שלו. "פוטין הודיע שהוא סוגר את הגבולות עוד מעט", היא אומרת, "לטענתו הקורונה הגיע לרוסיה והם מקימים בית חולים שדה בשביל לדאוג לכל החולים". הרגשתי מעין דה ז'ה וו.

09:00. אני אחרי לילה מורט עצבים. החימום הרג אותי והתחלתי להרגיש עייף ומנוזל. ייחסתי את זה לחימום המוגבר ולקחתי כדור לכאב ראש. הטיסה שלי מחר. שלחתי מייל לחברת תעופה, אך ללא מענה. "הם בטח בעומס, אם היו דוחים את הטיסה היו מודיעים". אני לא מרגיש טוב. מדדתי חום סתם בשביל הכיף. 37 מעלות? איך זה יכול להיות? תירגע, אני אומר לעצמי, זה החימום שלא עושה לך טוב. "אל תהיה היפוכונדר כמו אבא שלך", שמעתי את אמי אומרת בראש. שמתי כפפות ומסכה ולבשתי את כל הבגדים שלי (רק מינוס שלוש מעלות) ויצאתי לברר מה קורה עם הטיסה הביתה. 

אישה קונה בסופר .מסיכה לפניה. מדפי הסופר רייקים
Reuters Staff/רויטרס

ב-11:00 הגעתי למשרדי חברת התעופה רק כדי לגלות שהדלת נעולה. כרגע, אין דבר יותר מבאס מזה, אבל כמו משמיים סטייסי הצליחה להשיג מישהו מחברת התעופה אחרי 45 דקות המתנה על הקו והודיעה: "יש לך טיסה בשבע בערב, אנחנו נספיק".

טסנו למלון לארוז הכל ומשם מיהרנו לצאת לשדה התעופה. סטייסי הודתה שהיא לא מרגישה טוב כבר יומיים, אבל היא לא מודאגת כי היא היתה איתי ואני לא התלוננתי על כלום. סיפרתי לה שנהנתי מאוד במחיצתה, אבל אני עם כאב ראש כבר שלושה ימים, אבל היי אין לי שיעול ונזלת. נפרדנו לשלום ואני יצאתי לדרכי הביתה. למחרת בבוקר היא שלחה לי הודעה: "יש לי 37.2 חום, מקווה שאתה בסדר".

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות