בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך קטיף דובדבנים עם הילדה ברמת הגולן הפך לטיפול נפשי לנפגע טראומה

בין יוני ליולי מתבצע הקטיף הכי שווה בארץ, לאורך הכבישים והשדות של רמת הגולן. המבחר הוא עצום אך הבחירה תמיד תהיה מוצלחת כשמדובר בפרי הישראלי הכי לא ישראלי שיש – יפה, מתוק ומשמח. כך תקטפו ותישארו בחיים

4תגובות
דובדבנים
איתן לשם

"הרמה הסורית", כך כינינו אותה בזמן הצבא. היא הייתה לנו סערה מושלמת של שירות איום ונורא, טנקים שהם מכונת מוות מיומנת (במיוחד ליושבים בתוכם) ותנאי מזג אוויר שכל קשר בינם לבין המילה "ישראל" הוא רופף כמו בריאות נפשית של אחראי החניון בחרמון בשיא עונת השלג. מעל לכל הסיוטים שם ברמה הסורית, והיו כאלה למכביר, בלט הבוץ. לא הקור, הגשם, השלג, הערפל, העייפות או הבכי. היה זה הבוץ. הגילוי המפחיד שמדובר ביישות חיה שנדבקת לכל מקום נסתר בגוף - לא משנה בכמה שכבות הוא עטוף - הפך את החיים לרדופים. היה כל כך רע ברמה הסורית, שבכל פעם שחצינו את הגשר בדרך אליה היינו כולם מתקבצים בצד אחד של הטיולית כדי שהיא אולי תתהפך לנהר. נכון, כמה מאיתנו היו נפצעים ואולי אף מתים, אך השאר לא היו צריכים לעלות אל התופת. מי אמר שחם בגיהנום? אנחנו היינו בו, וקר שם רצח. מאז לא חזרתי לשם, עד השבוע.

עצם הזכרת המילה "קטיף" מעוררת תחושות לא נוחות של חום וזבובים פוגשים פעוטות מנוזלים, בדרך הבטוחה להפוך שבת רגועה לאיומה. אבל דובדבנים, בניגוד לשאר קשקושי הקטיף העצמי השונים, קצת מקהים את הפחד מהמוני האדם, והפקקים, והחום, והזבובים. ששש... דובדבנים. התייעצות זריזה עם ציונה ממרום גולן שידכה לנו חלקת אלוהים נחבאת אל הכלים, שם נמצאים יותר דובדבנים ופחות ידיים מחוברות לאנשים. שמנו "דובדבן כרום אלרמאן קטיף עצמי" בווייז, ועלינו לרמה.

ילדה קוטפת
איתן לשם

זה קצת מוזר לבקר באזור אסון מהצד השני שלו, הנופש. כל צומת שמוכר לך מסיוט ישן נראה כעת מסביר פנים, כל מחנה צה"לי שהיה עבורך נקודת ציון הופך לקוריוז, והפרות שרועות באחו הן כבר לא הסיוט שלך, כי כבר לא צריך לקפוץ לבוץ ולשכנע אותן לזוז (טנק במשקל 80 טון לא מאיים עליהן משום מה, אבל אדם צפוד במשקל נוצה מבריח אותן מיד) אלא רק להפנות את תשומת ליבה של הקטנה וליהנות מחיוכה.

ההגעה אל החלקה, כחמישים מטר צפונית לאנדרטת פלס"ר 7 (פנייה ימינה למגיעים מדרום), חשפה בפנינו עולם בגווני אדום. עצי הדובדבן נמרחו מכאן ועד בוקעתא, והמעוניינים בקטיף יכולים למצוא בקלות אחד כזה לאורך כביש 98 אל בוקעתא ואחריה, ובכביש 99 אל מסעדה. העונה נמשכת עד סוף יולי אמנם, אך עיקרה נמשך לאורך חודש יוני אל תוך עשרת הימים הראשונים של יולי. אחר כך זה כבר תלוי בחסדי אל הדובדבן ובידי הקוטפים העצמאיים, שישאירו או לא ישאירו פירות על העצים. למתכננים ביקור מעבר לתחילת יולי, מומלץ לבדוק את זמינות הדובדבנים על העצים. כל השאר – פשוט להגיע.

פריחת דובדבן
איתן לשם

קיבלנו שתי קופסאות ותדריך - 20 שקלים לאדם ו-25 שקלים לקילו - ונתנו למרדף להתחיל. אל המסע יצאנו שלושה, העירוני, הקיבוצניקית לשעבר וזו הקטנה גדולה תהיה. תאוות הדובדבנים הייתה נוכחת ולא היה ברור לי מה עלי לעשות קודם, להאביס את עצמי באחד הפירות האהובים עלי והיקרים ביותר שבנמצא, או להעמיס את הסלסלות? עבור הקטנה הדילמה נפתרה במהרה, והיא אימצה לעצמה מיד פרצוף חמוד/מפחיד של הג'וקר כשכולה מחייכת בתוך פנים אדומות-אדומות ממיץ דובדבן. גם השמלה שלה נצבעה, כמו המכנסיים החגיגיים שלי, כך שמומלץ להצטייד במרשם טוב להורדת כתמים. הקיבוצניקית לא התלכלכה כמובן, ותוך שניות החלה לקפץ בין העצים.

את מבט האכזבה שלה מהסלסלה שמילאתי עד חצייה, לא ניתן להעביר במילים. מעין זלזול מהול ברחמים. אחרי שיחת עידוד שכלל את המילים "בורדו", "לטעום קודם" ו-"בורדו" – לא ברור באיזה סדר – יצאנו למקצה שיפורים. חדור אמונה עצמית יצאתי למרדף אחרי דובדבנים בצבע בורדו, ואכן מצאתיהם בצמרות העצים, משתזפים בשמש נעימה. אספתי המוני דובדבני ענק בשרניים וטעמתי כמה שיכולתי – מלאי מיץ מתוק. לאורך כל החוויה ידעתי שמאוחר יותר אצטער על כך שלא אכלתי מספיק, אך דמות מבעיתה התקרבה עלי מהשדה ושלפה אותי מכל משעשע החך הזה. כל הפחדים מנחשים או מהנהלת המקום שתנזוף בי על כמות הדובדבנים האכולים עמדו להתגשם. תוספות הבוץ על הפנים של הקטנה, הפכו אותה לבעלת מראה ייחודי. הנחיתי אותה לא להתגנב מאחור, והמשכתי במרדף אחרי הדובדבן המושלם.

אדם קוטף
איתן לשם

עם בטן מלאה דובדבנים וקופסה גדושה בפרי המצוק-מתוק, יצאנו לחפש את הקיבוצניקית לשעבר ומצאנו אותה על סולם קוטפת מה שנראה מרחוק כמו שזיפים אך התבררו מקרוב כדובדבני ענק. היא נשארה נקייה, כמובן, וגדשה את הקופסה שלה בדובדבני בורדו מנצנצים. תחושת ההשפלה עומעמה בעקבות מסע טריפת הפירות, שנפסק רק בהבנה שלא רחוק מכאן ניתן לאכול פלאפל מושלם בלאפה דווקא.

רגע לפני שיוצאים ואחרי שמשלמים ואורזים את ארבע הקופסאות המתוקות, מבינים כי ליבת החוויה היא האפשרות לנשנש בלי חשבון את אחד הפירות היקרים והלא-ישראליים שיש. נשנוש שהופך את הפרי הכביר לרגיל. פרי שצריך כפור ושלג כדי לצמוח, פרי עדין שרגיל לצמוח בפסגות אירופאיות/יפניות/אמריקאיות, והנה הוא נבלס בחום ארצישראלי מוקף זכרונות איומים. לפתע החיוך מתגבר על הפחד, המתיקות של ההווה על מרירות העבר וים האדום-בורדו הנוכרי הזה מרגיש כל כך מוכר, מקומי, ישראלי.

"הרמה הסורית", קראנו לה מתוך כעס ושנאה, אבל עשרים שנה אחרי אפשר לחזור ולקרוא לה רמת הגולן. ורק מחשבה אחת מטרידה את מנוחתי כל הדרך למטה - יכולתי לאכול יותר דובדבנים. ידעתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו