מסע בעקבות הכפרים האבודים של הגליל המערבי - טיולים בישראל - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע בעקבות הכפרים האבודים של הגליל המערבי

לכתבה
חורבת צונם משה גלעד

במרחב של כמה קילומטרים בגליל המערבי, פזורים להם כמה כפרים עתיקים אבודים שכדאי לגלות אותם לפני שהם הופכים לאתרי תיירות

36תגובות

חורבת צונם במרומי הגליל המערבי מתגלה למטייל במפתיע. רגע אחד הוא צועד בחורש, נהנה מהצל ומשבח את האוויר הצח בגובה 600 מטר, וברגע שאחריו נשנק ונותר פעור פה. הוא ניצב מול מפעל מרשים של בנאים חרוצים. אין שלט, אפילו לא זעיר, שמעיד על קיומו של המקום. הוא מסתתר בלב צמחייה עבותה, בעיקר עצי אלון וער אציל. החורבה, ארבעה קילומטרים מדרום לגבול לבנון, היא למעשה שרידי כפר ביזנטי, כלומר מקום בן כ-1,500 שנה, שעליו הוקמו לאחר מכן ישוב נוצרי ואחריו מוסלמי. המקום עומד נטוש כבר כאלף שנה. ייתכן, אומרים, שרעידת אדמה פגעה בו.

מעט מאוד נכתב על המקום. לא קל להשיג עליו מידע מפורט. הוא צץ ומופיע מדי פעם בכתבות ובהמלצות של מטיילים, שנוטים לכנות אותו בשם המעצבן "העיר האבודה". צונם לא הייתה כנראה עיר והיא לא בדיוק אבודה. מוזנחת, מעט נשכחת, מעט נסתרת ונטושה לחלוטין – כל אלה נכונים. "עיר אבודה", כינוי שנועד להאדיר, למשוח במסתורין הוליוודי, מעלה מיד את ההשוואה עם מאצ'ו פיצ'ו במרומי האנדים בפרו. אי אפשר להשוות. הממדים, המיקום, הבידוד וה"היעלמות" מעין הציבור שונים לחלוטין. קשה לכנות "עיר אבודה" מקום שמגיעים כמעט עד אליו בנסיעה בכביש, ושמאתיים מטרים ממנו פועלת חממה גדולה לגידול פרחים. כינוי אחר שמוזכר כמה פעמים, "הכפרים האבודים", יותר רלוונטי ומעניין. נגיע אליו בהמשך.

כפרים אבודים
משה גלעד

צונם איננו מקום סודי. מטיילים מושבעים ואוהבי הגליל מכירים אותו, אבל הוא לחלוטין מחוץ למפת הטיולים. אין שביל מסומן שמוביל אליו. אין אזכור שלו בספרי טיולים בולטים, אין לצידו שלט הסבר כלשהו, שיעיד מהו המקום. כל זה מעט מפתיע כי מדובר באתר מרשים ביותר. כאשר הגעתי אליו השבוע בפעם הראשונה עמדתי משתומם. המבנה המרכזי ששרד בצונם הוא מאגר מים ביזנטי גדול, שהיה שייך כנראה לכנסייה. עמדתי מעל ומול מבנה מרשים, שקוע באדמה, עם כעשר קשתות אבן ששרדו באופן מופלא. הבנייה כולה יבשה, כלומר ללא מלט או חומרי הדבקה דומים. ובכל זאת, מקימי צונם הנבונים ידעו לבנות קשתות אבן מורכבות, מושלמות, יפהפיות.

שטח האתר כ-15 דונם. יש בו שרידי כנסייה ומעליה שרידי ישוב מוסלמי, מהתקופה הממלוכית. שמו הערבי של האתר הוא ח'רבת צוואנה, שפירושו חורבת אבן צור. אבנים לא חסרות כאן. כתמיד, יפה גם הקישור היהודי-ציוני-ישראלי. הישוב הסמוך הוא אבן מנחם, מושב שהוקם ב-1960 על אדמות הכפרים תרביחא ונבי רובין. התיישבו בו יוצאי צפון אפריקה והמקום נושא את שמו של ארתור מנחם הנטקה, מראשי הציונות בגרמניה. האבן בשם המושב מזכירה כנראה את צונם-צוואנה החרבה. מיליוני אבנים פזורות בה.

מאגר המים עם הקשתות המרהיבות הוא המבנה המרשים ביותר שנותר, אבל שוטטות בסביבה מגלה עוד ועוד שרידי מבנים, בכמה מהם יש עדיין קשתות שלמות, באחרים רואים אבני גזית ענקיות. היופי העכשווי טמון באפשרות שהמקום מעניק "לגלות" אותו. הצמחייה שמסתירה חלק מהמבנים, הגזעים והשורשים שמשתרגים ומטפסים בין המבנים, מעניקים למקום יופי מיוחד במינו. בדיוק כמו שאומרים תמיד על צילומי עירום – דווקא לבוש חלקי, הסתרה קלה, מסקרנים ומעוררים עניין גדול פי כמה מעירום מלא. הצמחייה בצונם היא החלוק המושך, הפתוח בנדיבות. אם המבנים היו ניצבים במישור חשוף, תחת השמש הבוהקת, אני מניח שלא הייתי מתפעל מהם עד כדי כך.

כאשר ישבנו על אחת מהאבנים הענקיות ולגמנו מים הבנו כמה התרגלנו לשלטי הסבר, לשבילים מסומנים, ללכת בעקבות חצים ולהסדרה של האתרים בהם אנחנו מבקרים. בצונם ניחשנו את המקום על פי מפה שראינו ומצאנו אותו "בכוחות עצמנו". אושר גדול. קרן קיימת לישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, רשות מקומית, מישהו הרי אמור היה כבר להגיע לכאן לפנינו, להציב כמה שלטים, להזהיר, לחנך, להסביר. כל זה כמובן עם המון כוונות טובות, כי אנחנו עלולים להזיק חלילה. ואחר כך חייבים הרי לגדר, למנוע מלטפס, לדלג, לדרוך. זה הרי עלול להיות מסוכן. 

כפרים אבודים
משה גלעד

בחורבת צונם, אחד המבנים העתיקים המרשימים שראיתי בישראל, מאומה מזה לא קרה עדיין וההיעדר מדהים אותנו. שמחה פתאומית השתלטה עלינו שם. היינו לבד, באמצע השבוע, בלי אנשים אחרים, בלי שלטים או חינוך ויכולנו לעשות מה שמתחשק לנו. ישבנו, שתינו מים, אכלנו לחמנייה שהבאנו מהבית עם חסה וזיתים, והתבוננו במבנים. אחר כך תהינו ואמרנו לעצמנו שנקי כאן וזה נעים. המטיילים שמגיעים לצונם לא נוטים כנראה להשאיר אחריהם לכלוך.

למחרת הביקור שוחחתי עם שלי בן ישי – מנהל אזור הגליל המערבי בקק"ל. הוא היה שותף מלא להתפעלות מחורבת צונם והסביר כך: "האתר בשלבי סיום של תכנון ומדידה וייכנס לתוכנית העבודה שלנו ב-2020. הרעיון הוא לשמור על הצניעות והאינטימיות הייחודית של המקום. נשמור כמיטב יכולתנו על האיזון בין האופי המיוחד של האתר לבין המטיילים."

בן ישי מסביר גם שלמיטב ידיעתו לא נערכה בצונם מעולם חפירה ארכיאולוגית. כיום יש לקק"ל תכנית גם לשימור העתיקות במקום לצד שביל מינימליסטי, שילוט הכוונה, ומיתוג של המקום. בימים אלה נבחר במכרז אדריכל שיטפל בפיתוח האתר ובהסדרתו. הציפייה של בן ישי היא שבסופו של התהליך האתר יהיה נעים ואינטימי יותר מחורבת דנעילה, אליה נגיע מיד. קודם נשתה עוד קצת מים קרים ונתאושש.  

כדי להגיע לצונם נוסעים בכביש 899 מזרחה מאילון ומגורן לכיוון אבן מנחם. 500 מטר לפני הפנייה שמאלה למושב פונים ימינה (דרומה) לכביש משובש ונוסעים בו שני קילומטר. חונים מימין כאשר רואים משמאל חממת פרחים גדולה. חוצים את שער הבקר וצועדים בשביל לא מסומן כמאתיים מטר. המקום מופיע באפליקציית עמוד ענן (שאין דרך להגזים בשבחיה).

כפרים אבודים
משה גלעד

חורבת דנעילה, דור ומשמש

כאשר חוזרים לכביש 899 ונוסעים חמישה קילומטרים מערבה רואים את הצד השני של הירח. שלט גדול על הכביש הראשי מסמן לאן לפנות כדי להגיע לחניון נחל שרך ולחורבת דנעילה. חורבה זו היא האחות הביזנטית התאומה, במובנים רבים, של חורבת צונם, אלא שבגלל קרבתה לחניון נחל שרך היפה ובגלל שנערכו בה כמה חפירות ארכיאולוגיות, זכתה למקום של כבוד במפת הטיולים. יש שם שביל מסודר עם מדרגות, שילוט, חניה סלולה, שולחנות, ספסלים, צל, פחי אשפה וכל מה שצריך.

כפרים אבודים
משה גלעד

ביום ביקורנו המקום היה מלוכלך נורא וזה מצער. נייר טואלט אינו נוטה להיעלם או להתכלות מעצמו. גם מטיילים אוספי-אשפה-של-אחרים כמונו, שצועדים עם שקית ותוחבים לתוכה בקבוקי פלסטיק ושקיות חטיפים, לא מתעסקים עם נייר טואלט משומש. יש גבול. לצד השביל שמוביל לחורבת דנעילה, כ-400 מטר, הייתה באותו יום כמות נייר שאם יימתח יגיע עד נהריה, מרחק 16 קילומטר מערבה.  

חפירה ארכיאולוגית שערך ד"ר רפאל פרנקל מרשות העתיקות, באתר חורבת דנעילה חשפה כמה בתי בד. השערת החוקרים היא שבאתר נוסדה בתקופה הרומית (100 לספירה) חווה חקלאית. 400 שנה אחר כך התפתחה החווה לכפר שתושביו התפרנסו מזיתים. בשנת 750 לספירה המקום ננטש למשך כ-700 שנה עד לימי השלטון הממלוכי ואז נעזב שוב. כמו בצונם, החורש כיסה אותו לגמרי. אנשי קק"ל ורשות העתיקות שימרו ושחזרו את האתר, סללו שביל והציבו שלטים.

כאשר צועדים בשביל רואים היטב בתים ובורות מים שכוסו בסבכות ברזל. רואים גם שערי אבן גדולים, אבני ריחיים, ושרידים מרשימים של בתי הבד. עצי זית לא נותרו בסביבה הקרובה. האתר בדנעילה יפה ומעניין, אבל אין בו את חדוות הגילוי של צונם.

כפרים אבודים
משה גלעד

מורת הדרך אבירמה האריס, מומחית לגליל ותושבת האזור, מזכירה לאחר מכן את חורבת דור (בה לא ביקרנו), כקילומטר צפונה מצונם וקילומטר דרומה מאיקרית. לדבריה גם זה אתר ביזנטי מעניין, שנסקר ולא נחפר. לדברי האריס, יש בו חמישה סרקופגים גדולים, ספונים בצמחייה, חרסים ושרידי בתים.

כפרים אבודים
משה גלעד

"הכפרים האלה הם קו הגבול בין הגליל היהודי, שהשתרע בתקופה ההיא, מאה חמישית-שישית ממזרח לכאן, לבין הגליל הנוצרי – מערבה מכאן" מסבירה האריס. אחרי מרד בר כוכבא היגרו היהודים לגליל ונעו מזרחה עד לטבריה וסביבתה. בגולן ובגליל המזרחי נמצאו עשרות בתי כנסת. מערבה מצונם – רק כנסיות.

הרצון לשחזר את אותה התרגשות שחשנו בצונם הוביל אותנו מדנעילה לחורבת משמש, כקילומטר, צפונה. כאן הסתבר שהאתגר גדול יותר. החורבה מסומנת על המפה והיא אפילו די קרובה לכביש 899, אלא שקשה לחנות בצד הכביש ואין סימון מדויק מהיכן להיכנס. בסופו של דבר מצאנו שער בקר, קילומטר בדיוק מצפון לפנייה מכביש 899 לחורבת דנעילה. אלא שכאן החלה שוטטות ארוכה שלא הניבה מאומה. דרך עפר נמתחת באזור הפנימי של גדר הבקר אבל לא רואים ממנה עתיקות או שרידים. רק חדירה אמיצה ורוויית קוצים לסבך הצמחייה הובילה לבסוף לשני קירות אבן גדולים ולכמה שערי אבן מעניינים, מכוסים כמעט לחלוטין בצמחייה. הצורך החזק לראות עוד שרידים עתיקים התפוגג בשלב זה. חילצנו עצמנו מסבך הקוצים ונסענו לשתות קפה.

קפה באיקרית

כביש צר ותלול, נטול שילוט, מטפס לכנסיית איקרית, לצד כביש 899 שני קילומטר ממערב לאבן מנחם ושלושה קילומטרים ממזרח לגורנות הגליל. רחבת חניה נוחה ממתינה לצד הכנסייה ובסככה סמוכה יושבים שני קשישים, בני יותר משמונים. לאחד קוראים נאצר, והשני אינו מציג עצמו (לצערי לא שאלתי לשמותיהם המלאים). הם מזמינים אותנו לשתות אתם קפה מתרמוס ומספרים ברצון על המקום. שניהם מגיעים לאיקרית פעמיים בשבוע – בשלישי ובשבת. נאצר מגיע מחיפה וחברו מכפר ראמה. לדבריהם יש צעירים שמגיעים מדי פעם ללון במקום. "הפגנת נוכחות" קורא לזה נאצר. אחר כך הוא מחווה בידו תנועה רחבה ואומר "כלום לא נשאר. הרסו את כל הבתים שלנו. הבטיחו מיליון הבטחות ולא קיימו כלום. עכשיו מרשים לנו לקבור את המתים בכפר." 

איקרית
אורן זיו

הכפר הנוצרי איקרית, ש-490 תושבים התגוררו בו, פונה בנובמבר 1948. הצבא הבטיח לתושבי איקרית שישובו לבתיהם בתוך שבועיים. 71 שנים חלפו. נאצר היה אז בן עשר והוא זוכר לדבריו כל רגע וכל אירוע. הוא מצביע על צילום שחור-לבן של בתי הכפר על הגבעה ואומר "כך זה היה". בשנת 1951 הרס צה"ל את בתי הכפר כדי למנוע מהתושבים לחזור אליהם. רק הכנסייה נותרה בראש הגבעה. נאצר מסביר שהיא נבנתה לפני 120 שנה ומאז חודשה כמה פעמים. אף אחד מהרשויות לא משוחח עכשיו עם תושבי איקרית (או עם תושבי בירעם המרונים, מעט מזרחה מכאן, שגורשו בדיוק באותו זמן ומאז גם הם עקורים מכפרם). כמה מן המשפחות הסכימו לקבל את הפיצוי שהוצע להן, אבל הרוב הגדול, אומר נאצר, פשוט מחכים שיאפשרו להם לחזור לכפר שלהם. "זאת האדמה שלנו" הוא מסביר בפשטות.

כאשר אני מציע לנאצר שנשלם עבור הקפה הוא נעלב ואומר "אם בא אליך הביתה אורח אתה לוקח ממנו כסף?" כפשרה הוסכם שנשים את הסכום הפעוט בקופת הכנסייה.

המונח "כפרים אבודים", שכולל במתחם לא גדול אחד, רק קילומטרים אחדים מפרידים ביניהם, את איקרית ואת צונם, את משמש, כסכס, שיח, ראשה, חורבת דור ודנעילה, מקבל לפתע משמעות שונה. כל המקומות האלה מלאים באבנים ענקיות, שפזורות על האדמה. פעם הן ניצבו כקירות שאנשים גרו ביניהם. חלק מהבתים חרבו לפני מאות שנים, אחרים לפני עשרות. חלקם נמחו מן הארץ באסון טבע ואחרים באסון שגרמו במזיד בני אדם. אחרי זמן מה ההבדל מטשטש. כולם אבודים באותה מידה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות